פסק-דין בתיק ע"ר 3116-12-12

1.         בתיק ת"א 27406-10-11 הגישה המערערת כנגד המשיבה תביעה בגין נזקי גוף ובתאריך 2.2.12, ניתן כנגד המשיבה פס"ד, בהעדר הגנה.

            פסה"ד הומצא למשיבה בתאריך 15.4.12, ולטענת המערערת הומצא בשנית בתאריך 21.8.12.

            בתאריך 28.10.12, הגישה המשיבה בקשה לבטול פסק הדין וביום 25.11.12, נתנה החלטתו של כב' הרשם דורון יעקובי שהורה על בטול פסה"ד, אגב חיובה של המשיבה בתשלום הוצאות למערערת בסך 5,000 ש"ח, מהנימוקים המפורטים בהחלטה.

2.         על ההחלטה מיום 25.11.12, הוגש ערעורה של המערערת, מהנימוקים המפורטים בכתב הערעור עליהם חזרה המערערת בעיקרי הטיעון, בצירוף פסיקה האמורה לתמוך בטענותיה.

            המערערת טוענת כי הבקשה לבטול פסה"ד הוגשה באחור וטעה הרשם כאשר "דילג" על הבקשה להארכת מועד והתייחס ישירות לבקשה לבטול פסק הדין מבלי שבחן האם התקיימו התנאים המצדיקים הארכת המועד.

            לטענת המערערת לא היה מקום להאריך המועד ולכן לא היה צורך לדון בבקשה לבטול פסה"ד לגופא.

            כאמור מפנה המערערת להוראות התקנות ולפסיקה רבה שעל פיה לא הוארך המועד באותם המקרים.

3.         יצוין כבר עתה כי המשיבה בהיותה מודעת להגשת הבקשה לבטול פסה"ד באחור, הגישה גם בקשה להארכת מועד נתמכת בתצהיר ופרטה את הסיבה למחדל. המערערת ויתרה על חקירתם של המצהירים בהיותה סבורה, כנראה כי ההסברים בתצהירים לא מצדיקים הארכת מועד.

            הערעור מתמקד באותו חלק בהחלטה שלמעשה האריך המועד והביא לדיון בבקשה לגופא ואין הערעור מתייחס לאותו חלק בהחלטה המבטל את פסה"ד ונראה כי לו הוגשה בקשת הביטול במועד ומתקבלת לא היו למערערת טענות כלשהן.

4.         המשיבה הגישה עיקרי טיעון ועותרת לדחיית הערעור.

            המשיבה מפנה לפסיקה ענפה למקרים בהם הוארך המועד תוך מתן דגש על זכות הגישה לערכאות, במיוחד בערכאה הדיונית, לעומת מחדל דיוני ולפסיקה אחרונה ממנה ניתן ללמוד על הגישה המקלה בסוגיית הארכת המועד, לרבות סיכויי ההגנה כחלק מהשיקולים להארכת המועד ולמתן החלטה משולבת, כאשר בפני ביהמ"ש בקשה להארכת מועד יחד עם בקשה לבטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד.

            המשיבה סבורה כי החלטתו של הרשם מידתית וראויה ומחדלה נרפא בפסיקת הוצאות, בסכום משמעותי.

5.         בהתאם לתקנה  201 לתקנות סדה"א יש להגיש בקשה לבטול פסק דין שניתן על פי צד אחד תוך  30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

            בעניינינו נדרשה המשיבה להגיש בקשה להארכת מועד, כפי שאכן הגישה.

            תקנה 528 הדנה בהארכת מועד קובעת כי מועד שנקבע בחיקוק רשאי ביהמ"ש להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

            האמירה הינה עמומה והתקנה לא מפרטת מהם אותם טעמים מיוחדים שיזכו בהארכת מועד ועל כן נדרשו בתי המשפט ליצוק לאמירה תוכן.

            ההתלבטות הינה בין הצורך להקפיד על המועדים והפרוצדורה שלא יהיו אות מתה מחד לבין הרצון ליתן לבעל הדין את יומו בביהמ"ש מאידך, ולהכריע בסכסוך לגופו או לדון בבקשה לגופה.

            מהפסיקה עולה כי המדיניות הקשוחה שנהגה בהלכה הפסוקה רוככה בזמן האחרון והנטייה המסתמנת הינה להאריך את המועד גם אם מבקש האורכה טעה בדין, גם אם התרשל במידה זו או אחרת וכל עוד אין זלזול ברור ומכוון בהליכי המשפט או בצד שכנגד.

            ראה למשל רע"א 9073/01 פרנקו נגד הרשות (פורסם בנבו).